adam42: (beard)
Seven hours from now Michal and I will be on our way to the US.
See y'all there!
adam42: (beard)
Ok, so I was NOT expecting anyone to still be subscribed to this bloated, decomposing, beached whale of a blog - let alone CARE if I posted.
I don't know if I should consider this as flattering, but I'm going to go ahead and do that anyway. Thank you!

Now I feel kind of  bad about leaving without any sort of notice, and I'd just like to say I'm sorry for disappearing like that, especially if that got you worried.

Anyway, I'm not going to revive this thing, but if you want to read more recent stuff, I sometimes (sometimes!!) post here. I'd really like to read your thoughts about some of the stuff I've posted there.

Holy shit, guys.
adam42: (beard)
you are..?

Anyway - I'm coming to the States. I'll be arriving in Dallas, Texas on August 21, then travelling to NOLA around the 25th. From there, roadtripping up the Mississipi all the way up to Minnesota. From there, I'll be setteling in Chicago, for at least the next few years. Still reading this? Am I coming your way? Let me know!
adam42: (Default)
To all my friends living outside of Israel:
If you've read any of the things I've written aimed at an international readership (I.E - what I write in English), you know me as an Israeli patriot.
I take great pride in the fact that I've served as an officer in the IDF, I am upfront, unapolegetic and in-your-face about Israel's defensive operations, and I enjoy introducing people to Israeli culture, be it food, music, film or nightlife - an introduction which I think is instrumental in changing the war-torn perception of Israel abroad.
Whenever I read some interent user's uninformed attack on israeli actions I try to take the time and educate, explain and represent the Israeli side. I know of several people I've met online over the years who've positively changed their views on Israel thanks to my actions.

I can say, with certainty, that you've never read a single negative thing about Israel I've written, simply because, when writing in english, where the possibility of a non-israeli reading my words is existant, I just don't write against Israel. This is because of a strong feeling of responsibility, solidarity and representation I have regarding my country.

This statement may come as a surprise to many of my Israeli friends who are more exposed to my Hebrew web presence.
My Israeli web persona is very different.
I am very leftist, to the point where I may be considered an extremist, and the thought of my political views reaching my superiors in the army reserves may even be cause for concern from time to time. I openly oppose many of the Holy Cows in the Israeli socio-political conception, the most extreme of which is Israel as a Jewish state.
I frequently criticise government and parliment (Knesset) decisions and express anger and frustration at Israel's agenda in the West Bank as well as in social matters.

Up until now, these two personas, English-writing Patriotic Adam and Hebrew-writing extreme leftist Adam, were reconcilable;
Yes, I may criticise the inner workings of my country, but as a whole, I love Israel and am proud of it.

I hope the introduction you've just read helps explain just how difficult it is for me to write the following.
Yesterday a bill passed in the Knesset that broke the camel's back. I can no longer easily represent Israel in a positive light to the outside world.

The current assembly in the Knesset is by far the most right-wing assembly in the history of my country, and during its time it has managed to propose and sometimes pass a string of violent, hateful, racist and anti-democratic motions, the last of which was passed yesterday:
It is now illegal to boycott products originating in the israeli settlements behind 1967 borders.
You can read more about the law here:

Until yesterday, despite my reservations and disagreements with many of the right-wing laws passed in the the past few years, I could still proudly say that Israel, despite everything, was a democracy.
We may not be perfect, but we are surrounded by enemies and yet we manage to allow a rich and robust political spectrum, many different cultures, backgrounds, colours, languages and, most importantly, freedom of speech.
No more.

So I feel it is time to bring out the dirty laundry to hang high.
Israel is quickly spiraling down a scary, fascist path.
Most of the israeli public is nationalist and not democratic and thanks to the U.S's sheilding feels we, as a society, can get away with things we really couldn't get away with if it was just us against europe and the rest of the free world.
So I am not calling you to boycott Settlement products, but only because I can't.
Don't look for lists online.
Don't go out of your way.

adam42: (Default)
The wall is moist, soft and warm. I move my hand over it, trying to understand its texture, to make out what material it is made out of, when it begins to move.
The entire chamber is lurching in different directions, and the walls surrounding me suddenly jerk forward, then back.
Obviously, it isn't safe for me here. I decide to push forward. The further in I move, the tighter my surroundings become.
Finally, I pass through some sort of arch and find myself in a large, hall-like room.
Though I didn't think it possible, it's is even darker than the previous hall. I get a sense of the size of this place only by the echoes and freer airflow.
Reaching out with my right hand so I don't lose touch of the room's wall, I begin to circle it.
There is a faint metallic smell in the air, somewhat familiar, and despite the weird surroundings and impenetrable darkness, I feel safe and protected.

Where the hell am I?

New Blog!

Sep. 28th, 2010 11:10 pm
adam42: (Default)
So... what'll happen?

That's just IT! We don't KNOW! Maayyyybeeee something bad?... Mayyyybeeee something good! I guess we'll never know!


Sep. 2nd, 2010 08:00 pm
adam42: (Default)
guess who got accepted to Ben Gurion University's Marine Biology and Biotechnology program?


Apr. 27th, 2010 05:51 pm
adam42: (Default)
מאז שהתחלתי לקנות בגדים לבד (טוב, לא באמת לבד. עם מיכל), לא עוזבת אותי הרגשת זעזוע קהה מהמחירים שגובים עבור פרטי לבוש בסיסיים, כביכול, בקניוני ארץ ישראל; מסתבר שחולצת טי בשמונים שקלים וזוג מכנסיים במאתיים נחשבים למציאה כשזה מגיע לעולם המותגים.

לפני כמה זמן שיתפתי את נעם בזעזועי ומצאתי אח למצוקה הנוראית הזו. מחשבותיו בנושא כאילו יצאו מהפה שלי: "חולצה ב-80 שקל? מה זה אמור להיות? באדיב זה עולה 15, עם הדפס שאתה בוחר! ואביגיל צוחקת עלי ואומרת שזה פשוט ככה!"

החלטתי שהמצב הזה בלתי נסבל והלכתי לראות אם יש אלטרנטיבה שפויה, או האם ארנקי נידון לאונס קבוצתי כל פעם שיכנס יחד איתי לחנות בגדים, המסכן.

יצאתי לרחוב ויצמן שבכפר סבא, רק שהפעם, בניגוד לחוויותי בעבר, לא כיוונתי להגיע לקניון.

אחרי הליכה קצרה ורצפות פיצוחיות מביתה שלה מיכל ראיתי משמאלי חנות קטנה וחשוכה שדיגמנה בחלון הראווה מספר מכנסי דגמ"ח שמצאו חן בעיני.

כשנכנסתי, הדבר הראשון שהכה בי היה ריח הבד הכבד. כשעיני התרגלו לחשכה הסוררת במרחב החנות הצפופה, ראיתי שמארגן את מדפי החנות אדם עם כישורי סידור וארגון דומים לשלי. קולבים, מדפים ורצפה מפוצצים בבגדים מכל סוג, מונחים זה על גבי זה, זרוקים אחד ליד השני ודחוסים הרבה מעבר לקיבולת המקורית של מרחב החנות.

חייכתי, ושאפתי פנימה לראותי עוד נשימה של אוויר כבד וטחוב, כשפתאום שמתי לב לעוד ריח, דומיננטי לא פחות, מבצבץ בין ריחות הבדים.






מישהו אוכל כאן פלאפל.

במבט נוסף סביבי איתרתי את מקור הניחוחות הארצישראליים האלה יושב מאחרוי ערימת בגדים. זאת אומרת, מאחורי מה שכנראה פעם היה דלפק ולפני שנים רבות הפך לשלד ההנדסי שתומך את ערימת הבגדים המבהילה במרכז החנות.

איש זקן, צנום ונמוך עם כיפה לראשו יושב על מה שהנחתי שהיה שרפרף לפני שכוסה במלבושים. חייכתי ואמרתי בקול רם

"שלום! אני מחפש מכנסיים."

והזקן? עדיין אוכל בביסים גדולים את הפיתה השמנונית שבידיו.

הנחתי שהוא בהפסקת הצהריים שלו ושאינו רוצה שיפריעו לו והתחלתי לחפש בין הרי הבד דגמ"חים הדומים לאלה שראיתי בחלון הראווה. אחרי מספרי דקות של פישפוש בין הרי הקולבים מצאתי את מה שחיפשתי והתחלתי לדפדף בין המידות והצבעים, כשפתאום, במבטא פרסי עתיק הזקן פנה אלי בשאלה.

"איך אני יכול לעזור לך?"

"אני מחפש מכנסיים!" אמרתי בשמחה, מצביע לקולבים מהם היו תלויים הדגמ"חים שעניינו אותי.


"מכנסיים, מכנסיים!"

"אה, יש שם בדיוק איפה שאתה עומד!"

הזקן קם והסתכל עלי מעלה ומטה. "אתה מידה 44!", הכריז בגאווה.

הסתכלתי על מידות המכנסיים ובחרתי שני דגמ"חים במידת 44 בצבעים שמצאו חן בעיני.

"יש כאן מקום שאני יכול למדוד?" שאלתי, לא שוכח את השיעור החשוב שמיכל לימדה אותי. עיקרו – תמדוד בגדים לפני שאתה קונה אותם.

הזקן הצביע, במבט פגוע, אל עבר תא הלבשה שהסתתר מאחורי אובליסק חולצות ואמר "למה? תאמין לי, אני אומר לך שאתה מידה 44."

"כן, אבל אני רוצה לראות איך זה נראה עלי."

"אין בעיה, תמדוד, אבל תאמין לי שאני אומר לך שזאת המידה שלך."

נכנסתי, מדדתי, הסתובבתי בשביל לאמוד את נוחות המכנס, ואכן ראיתי – המכנס מתאים. ברקע, שמתי לב, התנגנה טוק-שואו ברדיו בה אנשים זקנים התקשרו לתחנה כדי לדבר עם אנשים זקנים אחרים. ("לפני כמ השנים הייתי בקיבוץ דגניה וראיתי קבוצה של ילדים בני עשר, בנים ובנות, מסתובבים ערומים כביום הוולדם! רציתי לשאול, איך זה יכול להיות, דבר כזה?")

"אמרתי לך, לא? הייתרון שלך," אמר המוכר בניב פרסי של עברית "הוא שאתה לא נמוך ולא שמן!"

"חתיכת ייתרון, הא?" עניתי, משתדל שלא לצחוק.

"כן, אני אומר לך!"

"תגיד, יש לך חולצות פלאנל?"


"פלאנל, פלאנל!"

"כן!" הוא ענה בשמחה וקפץ אל עבר ערימת בגדים וניילון בתחתית הדלפק כמו חפרפרת שקופצת לאדמה נעימה ובתולית.

אחרי פישפושים אינספור, הוציא לי מתוך הבלגאן שלוש חולצות במידה L בצבעים שונים.

"אפשר למדוד את זה?"

"אלה הצבעים היחידים שיש!"

"כן, אבל אני רוצה למדוד!"

"אני אומר לך, זאת המידה! ויש גם שני כיסים!"

אחרי שכנוע קצר, הביא לי המוכר חולצה שאפשר למדוד, מדדתי, ראיתי שצדק ואספתי את החפצים שרציתי לקנות.  

"זה א'-א', הדגמ"ח הזה," המוכר החמיא לבחירתי. "זה משלנו, מייצרים את זה בתל אביב!"

"מגניב," חשבתי, ואמרתי למוכר "כן, זה גם חשוב לקנות כחול לבן."

"יש גם צבעים אחרים, אם אתה רוצה! עכשיו, תשמע, הפלאנל הזו, זה מציאה! בדרך כלל זה עולה חמישים, אבל עכשיו זה רק 38 שקלים לחולצה! מציאה מציאה! אתה אולי רוצה עוד אחת?"

"לא, אחת מספיקה לי.."

"אבל זה מחיר מצויין!" הפציר.

ראיתי כמה רצה שאקנה עוד חולצה, ולא הפריע לי לקנות עוד אחת, אז קניתי. המוכר, כצפוי, היה מבסוט.

"כמה זה יוצא יחד?"

"בוא נראה..." אמר המוכר והתחיל לחפש דף לכתוב עליו את המחירים.

כדי להקל, חישבתי בראש.

"בוא נראה, 90 ועוד 90, עבור כל דגמ"ח, זה 180, ועוד 38 ועוד 38, 76, 180 ועוד 76 זה 256.."

על הדף ראיתי שמוכר עדיין ב-180.

"אתה יכול להיות חשב!" אמר המוכר בהתפאלות.

"תשמע, בשביל הכבוד שלך, אתה גם בגיל של הנכד שלי.. אני אעשה לך שיהיה עגול.. 250!"

שילמתי בשמחה ויצאתי מהחנות עם השלל.

250 ש"ח, 4 פרטי לבוש, כולם באיכות א'-א' ומפגש עם סהרורי זקן, כל זה הרבה יותר קרוב לבית מהקניון.

adam42: (Default)
Friends, you may continue this story in the comments section.

After finally acquiring a laptop I can do the two things I love at once; travel by train and writing.
Around me, the bored faces of fellow travelers stare out like huge flesh colored deep-sea fish, eyes bulging stupidly, seeing and yet somehow obviously blind to their surroundings.

I write the odd line every once in a while, but mostly I peer over my screen and watch my neighbors, making eye contact only to see which side will nervously break it first, scowling at myself when I fold and smiling inwardly when I win this obviously meaningless test of will.

I am moving north. I regard my writing as a form of meditation. I am frustrated. My thoughts are neither clear nor collected, much like the sea these eye-bulging creatures around me probably inhabit daily.
I try to make sense of the brown nicotine stained mud that my consciousness is traveling through. What is it that I want, ultimately? Why do I bother? Where is all this taking me? And is this ride north going to solve anything? Will I find a lighthouse to guide myself by in this thickening smog of confusion and ever accumulating facts and experiences?

I need to be alone.
I've lost all possible leads in this impossible case I've been working on.
I've given up on counting the sleepless caffeine soaked nights I've spent trying to put the pieces of the puzzle together, so I do what always works for me when all else fails.
I write a story. I pretend it is fiction and that the ideas are my own. But somehow, the imaginary detective in my story is clean of worries and inhibitions. He is not afraid to make false assumptions and to take fantastic risks.
He waltzes on the sludge I've waded through, charismatically convinces the witnesses I've begged and knows all the facts I've researched imperfectly by heart.
And he, being the protégée that he is, never gets stuck. Unlike me, he can make sense of the puzzle, no matter how slight the lead.
All I have to do is feed the information through the computer to him, and he’ll usually work it out.

But this time, it seems like nothing I do really works.
The detective knows all the pubs relevant to this case, he's traveled with the bike gang all the witnesses are from as a younger man and studied the required chemistry and anatomy in order to fully understand the workings of the applied poison, but all to no avail. It seems he's stumbled on a crime orchestrated by an even greater mastermind than himself.
Every move in the direction of a solution is almost immediately brought to a dead end, and soon, I find myself more interested in writing fictional stories with this fantastic character I've created than in solving the case. I've been writing him for so long it seems he has a life of his own, and that he's not very interested in the case, either.

If only I could really meet such a detective and ask for his counsel. What sort of advice would he give me? What questions would he ask?
adam42: (Default)

Suggestions, please, now.
adam42: (Default)
The coconut octopus is found on sandy bottoms in bays or lagoons. It frequently buries itself in the sand with only its eyes sticking out.
In March 2005, researchers at the University of California, Berkeley published an article in Science in which A. marginatus was reported to have a bipedal behavior. It is one of only two octopus species known to display such behavior, the other species being Abdopus aculeatus. According to the article, this behavior was discovered in an area off Sulawesi, Indonesia, where the sandy bottom was littered with coconut shells. The bipedal motion appears to mimic a floating coconut.
Researchers from the Melbourne Museum in Australia observed the creature's use of tools for defense, and of available debris to create a defensive fortress. The discovery of this behavior, observed in North Sulawesi and Bali in Indonesia between 1998 and 2008, was published in the journal Current Biology in December 2009. The researchers filmed A. marginatus picking halved coconut shells from the sea floor and carrying them up to 20 meters (66 ft), and arranging and manipulating the shells to form a spherical hiding place. Although octopuses often use foreign objects as shelter, the sophisticated behavior of A. marginatus when they select materials, carry and reassemble them, is far more complex.[3] The researchers define a tool as "an object carried or maintained for future use", and, according to that definition, the behavior of A. marginatus is the first documented case of tool use in invertebrates.

(from Wikipedia)

Marine Biology is awesome.
Now naturally, the next thing to investigate is african swallow migratory patterns and behaviour in the veined octopus' habitat.
adam42: (Default)
Big round of applause for the Lady Sorella Grimm ladies and gents!

Go say hi or I'll rip out your spleens through your nostrils.
adam42: (Default)
Just watched the first episode of Ghostwriter after many years of forgetting that show even existed.
Amazing how much that show influenced my interpretation of "cool".
adam42: (Default)
I work 9 hours a day at a very comfortable job. I get to play with cellular-communications related gadgetry, work with people abroad, have a decent salary considering the fact that i'm freshly discharged, and the office is a ten minute walk from my house.
My boss is very a very comfortable person to work with, the company's CEO is fairly impressed with me and things are, generally, fine.

I am amazingly frustrated.

This job feels completely unimportant to me.
I don't know how people who've always worked in the free market feel about this, but in the army what I did mattered. It was important to get my job done, to complete all my tasks, and to do it as well as I possibly could. Even the most mundane task was infused with meaning, because it was important to keep on doing what we were doing.

Here, I feel like I'm in the centre of an anthill, with a huge amount of worker ants all around me, all toiling away at nothing.

The idea of working so we can make money so we can entertain ourselves during the time we're not working just seems.. Empty.

I see these people who've worked in the company for years and I just can't understand how they find this sufferable. Where are we going? What are we building towards? Why is it important to do what we do?

Now, I'm sure not everybody defines themselves by their day jobs. I'm sure some of the people I work with do things out of the office that make a difference. But even so,
let's say they work 9 hours out of 24?
Drive to and from work for about an hour or so?
(That's ten hours gone already)
Need to sleep, eat and satisfy other bodily requirements for about 9 more hours a day?
(That's 19 hours gone)
that leaves them, what, 5 hours a day of doing something that matters, if they forgo hobbies, rest and relaxation?

I try to remind myself that I'm working right now so I'll be able to study and do something that's important later,
but I just can't understand how people while away their lives like this, and I'm frustrated that I'm contributing to this way of life.
adam42: (Default)
What with my LJ friends being talented, interesting and articulate people, I wonder what we can all come up with if we collaborate.
I'll start, although there isn't a start, really.
Ensuing comments must continue this story, and be no longer than two sentences.
For instance, if John comments first on this post, he must continue this sentence. If Jane comments after John did, she must continue his sentence, etc.

...and the people erected great walls of stone, towering above the surrounding plateau. Closing themselves inside, they were finally able to partake in...
adam42: (Default)
So I get back home from work. I enter the house, go to my room, drop my bag on the bed and go to the bathroom to take a leak. I notice the left part of the bathroom seems a bit bare, but immediately shrug it off, thinking that the maid probably did something different, although, on further introspection I find it hard to think what, since as far as I remember that wall was always empty. I go to the kitchen, fix a snack and go back to the room.

I go through my usual routine of checking mail, facebook, webcomics and blogs. Everything still seems normal. I Finish my snack, exit the room to place the dirty dish in the dishwasher and re-enter my room. Nothing suspicious at all. I am completely at ease.
At some point I reach my LJ's friends page, and see that someone posted a somewhat pornographic link. What with my younger brothers being home, I think that I ought to close the door.
I get up from my worktable, and take the few steps required to reach the room's door.

Where's the door?
Wait. The door.. is it on the inside of the room our outside of it? Can't remember. Hm.
I step through the door frame, looking for the elusive piece of house. It's not outside, either.
Hmmmmmm. Hey, funny, that. The upper door hinge isn't screwed to the door like it should be. Huh, neither is the bottom one.

Wait. Where's my door?

Where's the bathroom door, for that matter?

Turns out all the house's doors were removed for re-painting by a carpenter. It took me about an hour to notice.
adam42: (Default)
Sent at 9:31 PM on Wednesday
Omer: ‫יש רישיון?‬
‫אתה יוצא לחוצמזה?‬
Sent at 5:57 PM on Thursday
Adam: לא יודע ולא נראה לי
Sent at 6:00 PM on Thursday
Adam: רוצה לדעת למה לא נראה לי?
Omer: ‫כן‬
Adam: כי "חוצמזה" מרמז על המילים "חוץ מזה"
המילים האלה מרמזות על משהו שהוא לא בקונצנזוס
משהו שלא בקונצנזוס ישר מתחבר להשתמטות
השתמטות מתחברת לחוסר-נאמנות
ולא נאמנים הם מתבוללים
וזה לא סוג האנשים שאני רוצה להתרועע איתם
Omer: ‫אני חייב לעוף‬
‫תראה את הליין אפ‬
‫אני אשמח אם תבוא‬
Adam: לא רוצה אסוציאציה בין הIP שלי לאתר הזה
Omer: ‫יש דברים טובים והשנה זה יחסית מיינסטרים‬
‫יש דברים טובים‬
‫אם אתה לא מגיע תגיד פשוט לא‬
Adam: זה לא שאני לא מגיע
Omer: ‫אני חייב ללכת עכשיו לאיזה אירוע משפחתי ואני מעדיף מוות בחנק על חתיכת אפונה מאשר ללכת לחתונה הזאת‬
Adam: אני פשוט לא רוצה לאשר הגעה בפורום כ"כ פומבי כמו שיחת צ'אט
Omer: ‫אני אדקור אותך בפרצוף‬
‫שמישהו יהרוג אותי‬
Adam: קיצר
Omer: ‫אני אהרוג אותך ואת המשפחה שלך‬
Adam: לך תתבולל עם אפונים
Omer: ‫בקיצור‬
‫תודיע לי‬
Adam: נראה
Omer: ‫אני אשמח אם תגיע‬
Adam: אני אשלח לך יונה
Omer: ‫אאאאאאאאאאאני לא יכול ללכת לחתונה הזאת‬
‫אני הולך להתאבד‬

Omer: ‫יהיו שם צלמים ותהיה חפלה מזרחית וזה יהיה לדיראון עולם‬
‫עכשיו אתה מכניס אותי למצוקה‬
‫זה לא שלא הייתי קודם‬
‫אבל העובדה שאתה ממאן להבין שאני בא לברר משהו‬
‫ואתה לא מסוגל לענות לי כן או לא‬
‫כשמצד שני צועקים לי מהמכונית לבוא‬
‫קצת מעיקה‬
Adam: כן או לא זו תשובה של מתבוללים
Omer: ‫רבאק‬
Adam: לך כבר, אני אודיע לך
Omer: ‫אני לא רוצההההההההההה‬
Adam: לך, אני אזיין לך ת'אמא
Omer: ‫אני אשחט לך ת'כבש‬
Adam: אני אמסמר לך את הריסים למשאית זבל
(מקורי משהו ^)
Omer: ‫אני אחבר לך ת'אגודל לאסדת נפט‬
‫עם דבק חם‬
‫ואצעק עליך גם בזמן שאני עושה את זה‬
‫(תודה שזה נשמע נעים)‬
Adam: אני אתקע לך אמפולה של מיץ פטל בעין
Omer: ‫בבקשה תעשה את זה‬
‫ואז יהיה לי תירוץ לא ללכת לחתונהההההההההההההההההההההההאהאהאהאהי‬
Adam: זין שלי אני אעשה את זה
Omer: ‫טוב ביי‬
‫אוקיי ביי‬
Adam: אני אדחוף לך קטטר ששומש על ידי חובב הארלי דיווידסון לגרון
Omer: ‫טוב, אוקיי בי‬
adam42: (Default)
Does anybody remember an old PBS kids' show called The Voyage of the Mimi?
I suddenly remembered it and I can't find any episodes online other than the 9th and 10th ones.

Page generated Oct. 23rd, 2017 10:16 pm
Powered by Dreamwidth Studios